לאור דרישות הציבור, עייפים ומוכי שמש (כן, כן!!), אנו שוכבים לנו במיטה ומנסים להעלות את הפוסט הנוכחי, רגע לפני שהעיניים נעצמות (ונפקחות שוב לקול בכייה של הלונדונית הקטנה). כאשר שמש שטפה לה את הבתים הוויקטוריאנים של צפון לונדון, אץ רצנו לטבול בה, ויחד עם זוג חברים מקומיים לתת לקטנה קצת ויטמין D שאינו יוצא מתוך בקבוק זעיר. הכל התחיל ביום שלישי בהקרנת ה-Baby Club הדו-שבועית של הלונדוניות. ה-Baby Club שנקרא ברשת בתי הקולנוע המתחרה Scream מאפשר להורים לתינוקות עד גיל שנה להנות מהקרנות מיוחדות, בהן – איך לא – ניתן לצרוח במהלך הסרט. הסרט Belle על אחייניתו השחורה של הארל ממנספילד, מי ששימש כנשיא ביהמ"ש העליון במאה ה-18 (מה לעשות אימהות לתינוקות הן קהל די שבוי) הוביל אותנו ל-Kenwood House המיתולוגי בצפון לונדון. 

עינכם לא טועות - מדובר במדשאה מהסרט מנוטינג היל

עינכם לא טועות – מדובר במדשאה המפורסמת מהסרט מנוטינג היל

 

Kenwood House נפתח לאחרונה מחדש לקהל הרחב, לאחר שנתיים של עבודות שימור ושיפוץ. דרך החתחתים לכאן הצריכה החלפה מדוקדקת ומתוזמנת היטב של שני אוטובוסים, וכמובן כל זאת על רקע הסיוט הלוגיסטי שטומנת בחובה יציאה מהבית עם הלונדונית הקטנה. הליכה קצרה במשעול המוביל לבית הייתה מרושתת בצמחייה של מטפסים, שיחים ופרחי לוע הארי ססגוניים. ההליכה העמידה רף ציפיות גבוה, אולם הבית שנשקף מבעד למנהרות הזלזלים נראה במבט ראשון אפרורי למדי.

מה פתחת לוע? צמחים ססגוניים במשעול

המפח הראשון הופיעה בדמותה של סדרנית צעירה שמיהרה לרוץ ולוודא שקראנו את השלט בכניסה לבית האוסר על כניסה של עגלות, Buggies בלשון העם. ההצעה להחנות את העגלה בחניון העגלות הסמוך נדחתה על ידינו לאור העובדה שמדובר בעגלה די משובחת, וגם בעיקר לאור העובדה שלא מעירים תינוקת ישנה אף פעם, רייצ'ל!! גם את ההמלצה לשתות תה מהביל ביום חם בגן שהוסב לבית קפה, דחינו על הסף. בתורות, עשינו סיבוב זריז (מי יותר ומי פחות) כדי לראות את פנים הבית של הארל.

אין כניסה לעגלות – בית קנווד מפלה את מי שזקוק לטיולון

בזמן שהיא נאבקת עם תיירים סיניים (כנראה ש"הלונדונים מבייג'ין" הגיעו לכאן לפנינו) כדי לתפוס את תמונותיהם של ורמיר ורמברנט הנמנות על האוסף המרשים של חפצים ויצירות אומנות, הוא שימש כצלם חובב לזוג חרדים חובבי סלפי'ס.

נערה עם גיטרה של וורמיר וחברה מ"לונדונים מבייג'ין"

החדרים של Kenwood House מריחים מטחב וגדושים במבקרים, מה שלא עוזר במיוחד ביום שרבי. מעבר ליצירות האומנות, המקום עצמו די מתפורר וחוץ מהספרייה המשומרת והמרהיבה, קשה להבין בדיוק מה היה המצב של המקום לפני השיפוץ הנרחב שנעשה בו… כך או כך חנות מזכרות יש גם יש, וחצר אחורית המשקיפה על חורשה רחבת ידיים ואגם, לשם היו מועדות פנינו להמשך ה"Field trip" שלנו.

ספרייה

ספרייה מרהיבה – האם תצליחו לזהות את החרדים עפים על סלפי נוסף??

שארית היום בבית קנווד היתה מוצלחת יותר. בתזמון מדהים (מייד שסיימנו את הסיור בתורות), הגיעו המקומיים לפיקניק המיועד בחורשה. אט אט, בעוד המקום מתחיל להתמלא בגופות לבנבנים, מצאנו את עצמינו בעיצומה של ארוחת אינגליש קייק כמיטב המסורת עם סנדוויצ'ונים מדוגמים, סטרובריייי'ז, קצפת ושמפיין (קצת סטייל, מה רע?). בעוד הלונדונית הקטנה עמדה בסירובה לאכול ממחית הגזר שלה, הרגשנו איך אנחנו משתזפים (כן כן!!) בזמן שיום הראשון שלנו הולך ונגמר לו.

רחבת הדשא והחורשה מתאימים במיוחד למשחקים כפי שהראתה לנו ליילה הקטנה, ולעת מנוחה ניתן להאכיל את הברווזים באגם בשאריות סנדוויץ' עם סלמון… לא לחינם צולמה במקום סצנת הסיום של הסרט נוטינג היל (כשג'וליה רוברטס רוכבת על סוס).

חורשת האקליפטוס!? טוב לא בדיוק…

הבילוי בקנווד האוס נחמד במיוחד ליום שמשי, אם בכוונתכם להתפנן יחד עם עשרות אנגלים שיוצאים לתפוס קצת שמש. לחובבי השופט וויליאם מארי (ללא קשר לאנדי), הארל (תואר מקביל לרוזן) הראשון ממנספילד, שבפסק דינו התקדימי קבע למעשה כי העבדות אסורה ברחבי אנגליה ווויילס, צפויה אכזבה: הבית עצמו רווי תמונות ודיוקנאות של פנים אנגליות מהמאה ה-18, אך לא מצליח להעביר את אותו הקסם שנשקף מהתבוננות פשוטה בעורפו של הבית, בחורשה שבחוץ. הנערה עם הגיטרה של וורמיר והדיוקן העצמי של רמברנט חביבים אך לא מספיקים למסע אוטובוס(ים) טרחני.

לעומת זאת, החורשה המדהימה והגינון האנגלי לאורך השבילים, בהחלט מזמינים ליום של פיקניק פירותי במיוחד (קשה להניח שאפשר לעשות מנגל במדשאה באנגליה, אבל נשמח אם תעמידו אותנו על טעותינו).  צרפו לחוויה 1 x תינוקת חייכנית ושמש מזרח תיכונית ותקבלו סופה"ש מושלם.

**½-