the Arts Brunch

הביקור של הדוד והדודה, שהתגלו כקוראים מושבעים של הבלוג, הביא לכך שניסינו למצוא משהו מקורי לעשות – למקרה שיעלו אי אלו ציפיות. אבל, מסתבר שהדוד – עם עבר בריטי משל עצמו – מכיר את לונדון כמעט כמו נהג מונית מקומי (לרמת הרחובות הקטנים בכל שכונה ושכונה), וכבר השניים הספיקו לעבור בכל מוזיאון או גלריה נידחת בעיר, ולכן החלטנו ללכת על המיינסטרים ולפגוש אותם לבראנץ’ פשוט בסאות’ קנזינגטון. אגב, מסתבר שלדוד היו תכניות משל עצמו, ומה שהתחיל כבראנץ’ תמים, הפך למסע אומנות במיטב הגלריות של מייפר. מסע קרוס קאונטרי.

Aubaine בסאות’ קנזינגטון (עם סניפים בווסט אנד ובסלפרידג’ס) היא מסוג המקומות הלונדונים האלו – שצריך הזמנה כדי לא להמתין, אבל אפשר בקלות להשיג כזאת עוד בבוקר לאותו היום. מעבר לזה האוכל שמוגש שם הוא צרפתי עם טאץ’ מודרני, ובמהלך השבוע תוכלו גם סתם לשבת על כוס קפה ומקרון ע-נ-ק או קרואסון. המחירים כמו באנגליה (ולא בצרפת) מוגזמים בכ-10 £ לראש, אבל נסבלים.

בשבת בצהריים Aubaine הומה, ולמרות שה’פינקליש’ איחר בכמה דקות (וטען שהמתין בתוך התחנה) השולחן שלנו המתין ערום לבואנו, למורת רוחם של העומדים בתור בכניסה למסעדה. במקום משפחות, צעירים, וזוגות, כולם לבושים כמיטב האופנה הפריזאית – קהל די סטייליסטי בהתאם למיקום שנודע כרובע ‘הפרנצ’י’ של לונדון. ואנו – החבורה הישראלית השתלבנו למרות הבלאגן שיצרה כניסתנו למקום (מעילים … צעיפים … מטריות … המון פק”לים יש בחורף הזה!).

בסופה”ש תפריט הבראנץ’ מוגש בכל היום ומאפשר לבחור בין ווריאציות שונות של ביצים ומנות צרפתיות יותר כמו croque מסייה ומאדאם לבין מנות עיקריות ‘כבדות’ יותר. גם הבלאדי מרי של המקום מפתה בהחלט – אבל כדי שהדודים לא יחשבו שיש לנו בעיית שתייה, הלכנו על מיץ תפוז דם (נקי מוודקה, מבטיחים!).

בהתאם לאפשרויות שמציע התפריט, יושבי השולחן היו חלוקים וכל אחד ‘הלך’ על הנישה שהתאימה לו. הדוד והדודה התחלקו בסלט רוקפור שהתגלה כאחת מהמנות המעוצבות בתפריט (והריחניות…) ובמנת מילפוי סרטנים; הוא – באופן לא מפתיע – התפתה להמבורגר עם צ’יפס שהיה יותר כמו ‘סטייק סנדוויץ” ואילו היא לאחר התלבטות מיותרת – הזמינה ‘אגס רויאל’ כצפוי.
את הארוחה פתחה סלסלת לחמים צרפתית מלווה בחמאה מלוחה מנורמנדי (לא פחות ולא יותר). הצ’יפס שליווה את ההמבורגר פריך וטעים, אבל לא ייכנס ל-top five.

תפריט הקינוחים של המקום מגיע בידיו של המלצר החביב, ומאפשר לבחור בין המנות המעוצבות – טקטיקת מכירה גאונית! מאחר שאנחנו צנועים, החלטנו ללכת לפי הטעם של הדודה, שבחרה עבורנו טארט פיסטוק-פטל, עם כוסות קפה לא רעות בכלל.
מאחר שהיום היה עוד צעיר ומנהל המשמרת כבר רמז לו שלוש פעמים שהזמן המוקצב לשולחן שלנו הסתיים לפני כ-20 דקות (בסבלנות נעימה יש לציין, במיוחד נוכח התור האדיר שהשתרך במקום) – החלטנו להואיל בטובנו ולפנות את המקום בשביל המשך המסע.

ציפורים מצייצות בגשם

בדרך לאוטובוס שלקח אותנו למחוזות מייפר, היינו מוכרחים לעשות ‘pit stop’ ב-Hummingbird Bakery הנמצאת על רחוב ברומפטון, ממש מול תחנת הטיוב. למקום סניפים נוספים בסוהו ובנוטינג היל, והוא מתפקד כמקבילה האנגליה של מאפיית מגנוליה הידועה מניו יורק. כלומר –  CUPCAKES ! ווהוו!

במקום גם עוגות שונות, אבל אנחנו תמיד איכשהו יוצאים עם מארז של 2-4 cupcakes, על פי רוב ווניל ו/או רד וולווט בשבילה, וווריאציות שונות של שוקולד בשבילו לפי הטעמים היומיים (הוא טוען שלא איכפת לו בכלל מ-cupcakes אבל פה מתגלה האמת לאור). בנוסף לווניל ורוד/צהוב/תכלת, יש גם טעמים ללא גלוטן וכן טעם יומי שמשתנה (הפעם זה היה Malteseres …)

Private art show

מסתבר שהדוד הוביל אג’נדה מאד ברורה, של ביקור במספר לא מבוטל של גלריות אומנות, שבד”כ דווקא נסגרות מוקדם ביום שבת אחה”צ. נסיעת אוטובוס יחסית מהירה, ואנו כבר פוסעים מאחורי Saville Row (רחוב החייטים המיתולוגי). התחנה הראשונה הייתה ה-Pace Gallery גלריה ניו יורקית מפורסמת שפתחה סניף בצמוד ל-Royal Academy of Arts. התערוכה שמוצגת כאן היא של אומן אמריקאי בשם Keith Tyson (עד ה-28 במרץ) שמציג עבודות בסגנונות שונים, שמאופיינות בעבודה עם שכבות (ציורים על ציורים).

סיבוב מהיר שם והמשכנו לגלריית Flowers האהובה על הדוד. הגלריה הייתה כבר סגורה ובעצם בשלב של החלפת התערוכה (הורדת הצילומים של נדב קנדר – תמיד קשה לראות ישראלי שמוחלפות התמונות שלו :)) בזו של Claerwen James. ולמרות השעה המאוחרת, הקסם האישי של הדוד הוביל לכך שמצאנו את עצמנו מובלים לקומה התחתונה, בכדי לצפות במספר יצירות שלא היו קשורות לתערוכה הראשית. עוד קצת “Thank you very much indeed” וכמה “Cheerios” על הדרך (עבר בריטי כבר אמרנו?!) וגם היא אוטוטו נמנית על צוות המקום (“איאן עובד שם היום ולא ג’יימס” הסבירה ללקוח … האם היא על ה-payroll של Flowrs ???)
לגלריה יש גם סניף בשורדיץ’, שמציג יצירות שונות, ואמנם עוד לא היינו – אבל איאן המליץ לבקר והבטיח שישלח הזמנה לתערוכה הבאה.

הגלייה האחרונה הייתה Hauser & Wirth  שיש לה סניף נוסף בפיקדלי, סניפים בניו יורק ובציריך. בחלל המרשים שמחולק לשניים, תערוכה של Eva Hesse שבתגובה לעיקומי הפה שלו ושל הדודה, הסביר הדוד שהיא נחשבת לאחת מהאומניות היותר משפיעות בשנות הששים העליזות. החלל השני הוקדש לאורות הניאון של Bruce Nauman בתערוכה שנקראת Mindfuck.. חשוב לציין שזה השלב שהדודה והוא התחילו לקבל מיגרנה קלה – על רק ההבהובים והמעבר בחדר האולטרה-ירוק נאון (לא לחולי אפילפסיה !!).

ההליכה בזרזיפי הגשם לכיוון האוטובוס/מלון עברה ללא הסחות נוספות. ספוגי תרבות ושבעים מהבראנץ’, נחתנו לנו בצפון לונדון בשעות הדמדומים. הליכה ברחבי הגלריות של מייפר, היא חווייה במיוחד נוכח ההדרכה הטובה שקיבלנו. ההליכה בין הרחובות הקטנים של מייפר מתאימה במיוחד כדי להוריד את הקלוריות של הבראנץ’, ולפיכך מועילה לחובבי אומנות וכושר כאחד. להצטייד עם מטריה ונעליים נוחות.