סושי למתקדמים

הכוונה המקורית אתמול הייתה לבלות ערב יום שישי שקט בבית: חברים, טייק-אוויי, יין והולכים לישון. אבל, כשמסעדת Dinings קוראת לך לדגל מאחר והתפנה לה שולחן – אתה לא מסרב.
דיינינגס מגדירה את עצמה כמסעדת סושי וטאפאס יפני מבית היוצר של שני שפים יפנים, יוצאי מסעדת נובו הידועה.
למעשה, להשיג שם שולחן הינה משימה בלתי אפשרית, אלא אם כן תכננת על סושי חודש מראש, וכשהגענו לשם גילינו גם למה.

נכון, דיינינגס הנה אחת המסעדות הטרנדיות ביותר בלונדון, אולם זו לא הסיבה המרכזית לעודף הביקוש על ההיצע. המסעדה ממוקמת במה שנראה כמו בית פרטי ברחוב צדדי בין מרליבון לאדג’וור – עם שני “חדרי אורחים” המוקצים לאכילה. בכל אחד מהחדרים האלו אין יותר מאשר ארבעה שולחנות, כאשר הבר שממוקם בקומת הכניסה מעל מספיק לעוד כששה סועדים.

המארחת/מלצרית/בריסטה הושיבה אותנו בפינת החדר השמאלי, כאשר הספיישלים של היום רשומים על לוח במרכז החדר. פתחנו בבקבוק של סאקי חם ואדאממה, וערב שלם של יפן עוד לפנינו.
התפריט עצמו עשיר ומגוון ובהחלט נראה שיש שם נגיעות של מאכלים ים תיכוניים ומסורתיים אירופאים, שהיו גורמים לאבות הסמוראיים של שני השפים המייסדים להתהפך בקברם.
פטריות כמהין, פואה גרא, סלסה מפלפלי חלפיניו הינם רק חלק מהמרכיבים שמתחברים למטבח היפני בבית של דיינינגס.

למנת הפתיחה הזמנו את אחת ממנות ה”Signature” של המקום (יש הרבה כאלה מסתבר…) – צ’יפס טורטייה שעטף סרטן ואחד שעטף סלסת פלפלים חריפים ואבוקדו. היינו מנסים עוד הרבה כאלה (יש ממולאים בסלמון, טונה ועוד ועוד) רק שהם יקרים בטירוף ביחס לתמורה.

אספנו כמה המלצות מהמלצר החביב, וביחד עם האורח (שפחד שלא נאכל סרטנים ופירות ים מטעמי כשרות אך התבדה במהירות) בחרנו ‘ערימה’ של מנות.
מנת פתיחה חביבה ואסתטית הייתה קרפצ’יו סשימי של בס, עליו פטריות כמהין וג’לטין של חלפיניו (אבל הטעם של הכמהין, טוב ככל שיהיה היה הדבר היחיד שהרגשנו).
למנות עיקריות התפרענו עם סשימי מחמישה סוגי דגים שונים, סושי צלופח עם פואה גרא (מעולה), סושי לובסטר ‘בסגנון דינינגס” (עוד מנת דגל), ניגירי של דג סנדל עם סלסת חלפיניו וקוויאר (מנה טובה ומעניינת), Wagyu Beef צרוב עם פלפלים על האש וברוקולי – הייתה מנה מעולה (קשה לפספס עם בקר יפני מיובא שעבר מסאז’, שתה בירה והאזין למוזיקה קלאסית כל חייו, וגם מתומחר בהתאם) אבל בנובו היא יותר טובה!

אחרי כל זה עוד הרגשנו רעבים והוספנו רול פשוט של טונה אדומה שמנה (שמשום מה הגיע כניגירי) ועוד רול של Red Mullet, שהיה חצי עשוי – חצי נא עם ג’לי ווסאבי. מנות טובות אבל לא נפלנו מהכיסא.

מנות דגל נוספות ש”פספסנו”  למרות ההמלצות: הר של עלים ירוקים (אסתטי מאד אבל מי מזמין סלט ירוק במקום כזה?! לתשומת לב כל הזוגות הבריטיים שהיו שם…), קוד שחור עטוף בעלה (כמו במסעדות רוקה ונובו), וחציל צרוב ברוטב מיסו.

לקינוח קרם ברולה Macha (תה ירוק) עם כדור גלידת וניל, סורבט שמפניה Yuzo שנלקח בהמלצה של האנגליה שישבה בשולחן הסמוך ושמעה אותנו מתלבטים (וגם נראה שהיא הייתה קצת שיכורה על סורבט שמפניה Yuzo…). אינפוזיה של תה ירוק שמגיע עם שעון חול קטן (צריך לתת לטעמים להיפתח במשך חמש דקות!!!), ונציין שכל הקינוחים היו מצויינים ומרעננים.

ההצלחה של הערב הסתמנה ביציאה, כאשר האורח התעקש להזמין מונית דרך אפליקציה חדשה בשם Hailo Cab המקשרת אותך דרך האייפון עם נהגי הבלאק-קאב המחוספסים של לונדון שנמצאים בסביבתך (וגם ניתן לשלם דרכה את עלות הנסיעה). ארבע דקות המתנה בצינת הלילה ברחוב הצדדי, משקיפים על הכנסייה השוודית (!) הניצבת מול הכניסה למסעדה, ומייקל הנהג מבטיח דרך האפליקציה שהוא כבר מגיע.
מייקל מסיע אותנו חזרה לצפון לונדון – אמרנו לו שהתמונה שלו באייפון יותר מוצלחת מהמקור –  ומעדכן שכבר חמשת אלפים נהגים מחוברים לאפליקציה. העתיד כבר כאן.

לסיכום: דיינינגס מסעדה טובה, אפילו מצויינת. תפריט מעניין אבל רק צאצא של רוטשילד יצליח לדגום את כולו, מה שמשאיר אותנו העמך עם בחירתה של סופי בין סשימי כזה או אחר והרבה תהיות על מה שיכל להיות… כנראה שנחזור באירוע מיוחד.