אל מול הציפיות שהשמיים בישראל יפתחו, ושההגבלות האנגליות יוסרו על נסיעות בינלאומיות, הלונדונים החליטו אי שם בתחילת השנה לגדר סיכונים, ולשריין בכל זאת איזשהו חוף ים לשנת 2021, במידה ולא נצליח להגיע לישראל.
התנאים הדרקוניים של אייר בי אנד בי לא הרתיעו אותנו, וכך מצאנו את עצמנו בעוד חוף אנגלי לא חם בכלל, במקום שחדי הזיכרון מבינכם יזהו שכבר פסענו פה לרגע קל בדרך הביתה – הלוא היא עיירת החוף ברודסטיירס.
בחופי קנט היינו כבר לפני שלוש שנים, אולם היתה זו נסיעה קצרה וכלל וכלל לא מספקת, בה הרגשנו שאנחנו מפספסים את העיירה הכי שרמנטית מבין ערי החוף הדרום-מזרחי של הממלכה. ברודסטיירס מצויה באי ההיסטורי Thanet – שכיום הוא בכלל לא אי אלא מחוז המחובר באמצעות יבשה לשאר חלקי האי הבריטי.
הקסם של Broadstairs
כבר שדרכה רגלנו בדירה הפונה לנמל ברודסטיירס הקטן, ושמש אחר הצהריים בצבצה לה מבין שלבי התריסים, ניתן היה להבין שלעיירת החוף המונמנת יש איזשהו קסם בלתי מוסבר, שהופך אותה לנעימה מעיירות החוף האחרות בהן ביקרנו בקנט. אולי זו העובדה שבעשר דקות תקיפו את כל נקודות העניין בעיירה, ואולי זה החוף הקטן והחולי של Viking Bay (למרות שלא נזכה לרחוץ בים במהלך הימים הקרובים לאור מזג האוויר ההפכפך) מוכה השחפים הגרגרנים.
מכונה ה-“Jewel in Thanet’s crown”, ברודסטיירס הוקמה בשמה במאה ה-14, אולם הכפר St Peter’s שממנו התפתחנ העיירה הוקם על בסיס הכנסייה המקומית עוד ב-1080. השם Broadstairs (שפירושו מדרגות רחבות) נוצר עקב גרם המדרגות שנחצב במצוקים עליה יושבת העיירה, שחיברו אותה לחוף. הדבר איפשר לקהילת דיג להתפתח במקום.
יחלפו עוד כחמש מאות שנה עד שברודסטיירס תתחיל להתפתח כעיירת נופש, עם בנייתה של תחנת וויקטוריה בלונדון וההתפשטות האנגלית דרום-מזרח. בין 1826-1836 המלכה האם והנסיכה וויקטוריה (לימים המלכה האגדית) ביקרו פה לחופשות הקיץ שלהן.
הליכה לאורך הטיילת מציגה את צריפוני העץ הצבעוניים – סיגנצ’ר של חופי בריטניה. חיפוש מהיר בוויקיפדיה יגלה שהם התפתחות אבולוציונית של קרונות חוף (Bathing Machines) שהיו צריפונים על גלגלים, בהם הויקטוריאנים החליפו לבגדי רחצה ואז נגררו לקו המים עם סוסים, כדי שיוכלו לרחוץ במים בצניעות. שסיימו, היו מסמנים לשחיין התורן שיעזור להם לעלות חזרה לקרון… הלה הומצאו ב-Margate השכנה. הזוי אך אמיתי לגמרי! –מתוך וויקיפדיה
אז להלן המקומות שאסור להחמיץ בברודסטיירס, בנשימה אחת (ולפי סדר יומי מומלץ): ה-Old Bake House שם תצאו עם ארבעה מאפינים, קראוסון ובראוני ב-£5 ; חנות הבירה בוטיק ויינות The Bottle Neck שמחזיקה יותר מ-130 בירות בוטיק שונות; Morelli ה-מקום בהא הידיעה לג’לטו – גלידה איטלקית אוריגנלית ; הפיש אנד צ’יפס של הפופאפ Floatsam & Jetsam שפתחה מסעדת/בר Wyatt & Jones ; הסיצילאני הקטן ; STARK מסעדת כוכב המישלן המקומית; פוסיליפו ; ומרטין. עליו בהמשך.
Floatsam & Jetsam, שמקבל את תואר הצ’יפס הכי טוב שאכלנו לאחרונה, נפתח כפופ-אפ, אשנב בודד מבצבץ מחזית Wyatt & Jones – מוסד ידוע בברודסטיירס שנאלץ לחשוב יצירתי כדי לשרוד את הקורונה. הם פינו את המסעדה, והחליטו להביא לידי ביצוע רעיון בו התשעשו במשך שנים – לטגן כל מיני דברים בשמן עמוק. וואלה הצליח להם! עשר טון תפ”א מאוחר יותר, וההצלחה המסחררת הביאה לזה שהמקום מחפש כיצד להתרחב על מנת להשאיר את הפופאפ באופן קבוע, עם ביטול הגבלות הקורונה ופתיחת המסעדה.
הקונספט פשוט: קונוס של צ’יפס, פיש (גוז’ונים של קוד למשל), קורן-דוג סטייל האליבוט (מנה פחות מוצלחת) או פרח קישוא מטוגן, או כזה עם סרטן בפנים, קלמרי מטוגן, חצי לובטר בתריסר לירות ורטבים מעולים כמו מיונז כמהין, קטשופ בננות, מיונז לובסטר, טרטר וכו’. מקבלים זימונית ומחכים בשקיקה לרטט שימלא את ידיכם בקונוסים וקופסאות שומניות. שווה כל רגע.
וחזרה לג’לטו – לא תמצאו טעמים מסובכים ב-Morelli’s, אבל הגלידה שלהם היא באמת אחת הגלידות האיטלקיות שטעמנו בזמן האחרון, עם דגש על גלידת הפיסטוק האלוהית. העסק התחיל ב-1907 בסקוטלנד על האופניים של ג’וזפה ובנו מריו, והתמסד לגלידריה במפרץ וייקינג-ביי ב-1932. ג’ו, בנו של מריו הרים את העסק ב-1959 לכדי 24 טעמים.
כיום למורליס סניף בקובנט גרדן, וזכיינים בפיליפינים, טקסס, דובאי, ועוד מקומות ספורדים משונים ברחבי תבל. המתחרה היחידה במקום היא Chiapinni’s, שזה בערך כמו ללכת לאגרה ולהסתפק במקדש קטן במקום לראות את הטאג’ מאהל.
לאחר יום הגעה נעים שכלל לא מעט גלידה וטיולים על החוף, היום השני של הלונדונים בברודסטיירס הביא עמו גשמים מקומיים ורוח לא נעימה בכלל. למזלנו הגשמים לוו בהפוגות במהלכן הספקנו להצטייד בפיש אנד צ’יפס ובמופע מרהיב של קשתות, שנועדו להזכיר לנו שאם יש עוד חטאים בעולם, אז בטח שהם לא פה.
מילה נוספת על ברודסטיירס “האיטלקיה”. מסעדת Posillipo נחשבת ל-איטלקיה של העיירה, עם נוף לחוף המפרץ. יחד עם זאת, הלונדונים התקבלו בזרועות פתוחות במסעדת The Little Sicilian שנמצאת דווקא לא בקו החוף של העיירה. במסעדה לא תמצאו פיצה-פסטה שטיק, אלא דגים ופסטות בסגנון סיצילאני אותנתי, וארוחה איטלקית מעולה שווה כל רגע.
הצדפות של Whitstable
שביקרנו בקנט בעבר הכתרנו את וויטסטייבל, עיירת החוף הצפונית ל-Canterbury (מרחק של כ-35 דק’ נסיעה מברודסטיירס חזרה לכיוון לונדון), כמקום “הכי שמח בקנט”. האמת שהתואר היה של ה-Lobster Shack – מסעדת הדגים ופירות הים המקומית – ואנו שמחים לבשר ששלוש שנים ומגיפת קורונה אחת מאוחר יותר, זה עדיין מקום מגניב למדי.
בניגוד לברודסטיירס שפונה למזרח למיצר דובר, וויטסייבל פונה צפונה לשפך התמזה ולפיכך חשופה לרוחות צפוניות יותר. אם תעשו זום על תמונה הבאה תראו את שורת תחנות הרוח הימיות שהפכו לחלק בלתי נפרד מקו האופק של העיירה.
הפעם, בחסותם של החברים שלקחו פיקוד על הילדים ופירגנו לנו שעה לבד עם הקטנטנה בלבד, הצלחנו לצלוח את איזור הנמל ולראות את העיירה עצמה. היא גדולה יותר מברודסטיירס ויש לה איזה shabbiness שהופכת אותה לאוטנטית, אך יש לנו חשש שזהו מקום שומם למדי בחורף.
תרבות חיי הים של המקום ניכרת עם חנויות לממכר פיש אנד צ’יפס, צדפות וסרטנים בכל פינה. ובאמת המקום נודע בשל הכמות המרשימה של הצדפות (אויסטרים) שניתן לדוג פה. אפילו החוף הסלעי, ניכר בשלל הצדפים והצדפות שנשטפים/נשטפות לחוף, וממש ליד ה-Lobster Shack יש את מפעל ייצור הצדפות המקומי.
הבעיה המרכזית בוויטסטייבל (הגייה מהירה, דגש על ה”וויטס” ולא על ה”טייבל”) היא הסדרי התנועה הקשוחים במקום, ואם לא תגיעו לפה לפני שנפתח שוק הנמל – יהיה קשה מאד למצוא מקום חנייה בקרבת החוף. למזלנו, ביום בו השמש מתעתעת (עברנו ארבע עונות בכשעתיים), היה מספיק מקום וגם שולחן לבחירתנו ב-Lobster Shack (במקום תמצאו שולחנות פיקניק על הרציף או בקדמת המסעדה).
התפריט פה פשוט: דגי סקייט או קוד בבלילה של פיש אנד צ’יפס, לובסטר קר מאודה או לובסטר על האש עם צ’ילי, ואויסטרים מה-Oyster Shed שנתפסו מוקדם יותר באותו היום. מזמינים באפליקציה והמנות מגיעות חיש קל לשולחן. אל תתפתו להזמין רטבים, הלה יגיעו בעצמם וללא תוספת תשלום. המקום הכי שמח בקנט, כבר אמרנו??
הפסיפסים של מרטין
אחת ההפתעות שחיכו לנו בברודסטיירס נחשפה בדמותו של הסטודיו של האמן מרטין צ’יק (Martin Cheek), הצמוד אל הדירה ששכרנו.
כבר שלושים שנה במהלכן מרטין מכין פסיפסים מזכוכיות בשיטה ייחודית שהוא פיתח, היצירות שמתקבלות הן מעין ויטראז’ים מעין פסיפסים בשלל צבעים.
בין אוסף יצירותיו: ציפורים וטווסים, שועלים וחיות אחרים, ודיוקנאות זכוכית של המקומיים מברודסטיירס על מאפייניהם השונים. הוא עורך סדנאות לילדים, שאורכות כשעה פלוס, והלונדונים הקטנים שמחו להפיח חיים יחד עם מרטין בציור שעמלו עליו ערב קודם – פריחת עץ הדובדבן עם תוכים ירוקים.
מעבר להיותו כשרוני בטירוף, מרטין ניחן בסבלנות אין קץ. והוא יושב על היצירות עם הקטנטנים כמה זמן שצריך, כדי לשבץ את האבנים הצבעוניות כך שיתאימו לדמיון שלהם. הוא גם נדיב מאד ונתן לילדים המון מזכרות. העלות לסדנת יצירה בגודל של חצי דף A4 היא £50, וההנאה לילדים מובטחת.
לינק לאתר של מרטין: https://www.martincheek.co.uk/
Cotton Eye Joe
קשה לבקר את חופי אנגליה בלי להזכיר באותה נשימה את מרחבי הכפר העצומים, הנמתחים לכל אורך הדרך אליהם. בניגוד לחופי ישראל העמוסים, הנמצאים בקו העיר, הלוא שרצועות החוף הפרובינציאליות של אנגליה נמצאות במרחק של שעתיים לפחות מהבירה. הדבר הופך את הנסיעה לארוכה וקשה יותר (במיוחד עם קטנטנים) אך גם מעניינת ועמוסה בתוצרת חקלאית מעולה, במחירים מצחיקים.
ב-Asparagus Farm שב-Sevenscore מצאנו שלושה גדלים של אספרגוסים וכרובית גדולה יותר מהראש של הלונדוני במחיר שגם רמי לוי היה מרים גבה. הצטיידות קטנה לארוחת הערב, ואנחנו ממשיכים מפה במרחבי הכבישים, את מרחק השעתיים ללונדון, שם יחכה לנו גשם שוטף.
את ברודסטיירס אנחנו עוזבים עם טעם של עוד, מחכים ליום בו נוכל להגיע לפה למעלה מעשרים מעלות ופשוט לרבוץ על החוף החולי. בנתיים נותיר אתכם עם כמה תמונות אומנותיות מחיי עיירות החוף של קנט. עד הפעם הבאה…
